כמו בריאן אנו הידוע אמר , The Velvet Underground לא מכר הרבה תקליטים אבל כל מי שקנה אחד הקים להקה. האמירה הפכה במהרה לקלישאת מבקר רוק המיוחסת לכל להקה שהשפעתה האמנותית גברה על הביצועים המסחריים שלה. עם זאת, זה היה לפני נירוונה ו-The Strokes וסנט וינסנט וליל נאס X. בעולם שבו כל כך הרבה גבולות נשברו, לעתים קרובות קשה לזכור כיצד הסטייה העדינה ביותר מהתכנות הרגילה יצרה פעם גלי הלם. אני כמובן לא מדבר כאן על The Velvet Underground, מכיוון ששום דבר שהם אי פעם לא עשו היה עדין, אפילו לא כשהם הורידו את המגברים שלהם.
הסרט התיעודי החדש של יוצר הסרט טוד היינס, המחתרת הקטיפה , הוקרן בבכורה ב-Apple TV+ בשבוע שעבר והיא תזכורת לכל מה שהפך את הלהקה למגניבה ומעניינת ופורצת דרך מלכתחילה. היינס מתמודד עם הנושא במסירות של מעריץ, בדומה לריפים הבדיוניים שלו על גלאם רוק של שנות ה-70 בשנות 1998 קטיפה גולדמין ובוב דילן ב-2007 אני לא שם . לא סתם כרוניקה של תוחלת החיים של הקבוצה או עדות רטרוספקטיבית, היינס מנסה בשאפתנות להחזיר את הלהקה וסביבתה לחיים, תוך שימוש נרחב בטכניקות קולנועיות ניסיוניות ובסרטי האמנות של מנהל הקטיפות שהיה פעם אנדי וורהול.
היינס מתמקד בגלגול המוקדם של הלהקה, שנבנה סביב המגדלים האמנותיים התאומים של לו ריד וג'ון קאל. בעוד ריד כתב ספרי טאבו על שימוש בסמים, מלכות דראג וחוסר תפקוד, קייל דחף את המוזיקה שלהם לקיצוניות רועשת. במובן מסוים, כל ההיסטוריה של הלהקה מסופרת מנקודת המבט של קאל. כאחד משלושת חברי הלהקה ששרדו, הראיונות שלו מהווים את עיקר הנרטיב של הסרט ומספקים תובנות והקשר חשובים.
סרטים שיוצאים ביום שישי הקרוב
צילום: ©Apple TV/באדיבות אוורט קולקציית
אנו רואים לראשונה את קאל בראיון ארכיוני, מנסה להסביר את המוזיקה הקלאסית האוונגרדית לחדר מלא בנורמות. בצד השני של מסך מפוצל, אנחנו שומעים את לו ריד מדבר על הרוקנרול של שנות ה-50 שגרם לו להרים את הגיטרה. אביו של קאל היה כורה פחם. ריד'ס היה רואה חשבון. היכן שקיל למד מוזיקה, ריד למד ספרות בין ביקורים במוסדות לחולי נפש, ברים להומואים ומקומות שוטרים בעיר. הוא בדיוק הגדיר תרחיש שבו אז יהיה לו חומר לכתוב עליו, סבורה חברת הקולג' שלי קורווין.
ריד וקייל היו מצטלבים בניו יורק בתחילת שנות ה-60. חרא. המקום הזה מטונף, היה הרושם הראשון של קאל מהעיר. בזמן שהסתובב בחוגים מוזיקליים אוונגרדיים, ריד כתב שירי חידוש עבור חברת תקליטים צעירה. בהקמת The Velvet Underground, הם התחברו עם הגיטריסט הראשי סטרלינג מוריסון והמתופפת מורין טאקר, אחת המוזיקאיות הראשונות - שלא לדבר על מתופפות - בלהקת רוק בולטת עד סוף שנות ה-70. מלכתחילה הם שילבו רעיונות מוזיקליים וליריים גבוהים עם הסטמפ הנמוך של הרוקנ'רול הבסיסי ביותר, ויצרו תבנית שהועתקה על ידי אינספור להקות, פאנק או אחרת. תמיד היה סטנדרט שנקבע איך להיות אלגנטי ואיך להיות אכזרי, אומר קאל.
הלהקה הפכה למרכיב של The Factory, הסטודיו של אנדי וורהול ומקום מפגש לפמליה שלו. וורהול הפך למנהל הקבוצה, התקין את היופי הגרמני ניקו בתור הסולן שלהם, והשיג להם חוזה תקליטים. זה כמעט כאילו החתימו אותנו להוציא אותנו מהרחובות, אומרת מורין טאקר. וורהול הוציא את הלהקה לסיבוב הופעות כחלק מה-Exploding Plastic Inevitable שלו, מופע מדיה מעורבת הכולל מוזיקה, אמנות, רקדנים ומופעי אור. קבלת הפנים הייתה פחות מאקסטטית, במיוחד בחוף המערבי הממוקד בהיפי. אני מקווה שאתם מפציצים, אמר האמרגן ביל גרהם ללהקה כשהיא ניגנה במועדון שלו, פילמור ווסט. התחושה הייתה הדדית. חרא השלום והאהבה הזה, שנאנו את זה. תתממש, אומר טאקר.
ריד התרעם על היותו מזוהה תמידית עם וורהול, ולאחר ששני אלבומים נקשו ברשומות, פיטר אותו כמנהל. אנשים חשבו שאנדי וורהול הוא הגיטריסט הראשי, הוא אומר בביטול. גם קייל היה על גוש החיתוך בקרוב. באמת לא ידעתי לרצות אותו, אומר קייל, ...תנסה להיות נחמד והוא ישנא אותך יותר. טאקר אומר שריד רצה הצלחה פופ אמיתית והפך את המוזיקה שלהם לנורמלית יותר. המעריץ הצעיר דאג יול הגיע בבס ושירה. האלבום השלישי של הלהקה שכותרתו העצמי מצא אותם מנגנים בצלילים דחוסים, צליל שמהדהד דרך אינדי רוק עד היום וניגוד מדהים לקקופוניה של מאמציהם הקודמים.
עד שה-Velvet Underground הקליט את שנות ה-70 עמוס , טאקר יצאה לחופשת לידה ומוריסון נעדרה בעיקר, לאחר שנרשמה ללימודי תואר שני. השירים של ריד עדיין היו מלאים באותן דמויות מסובכות ופגומות אבל אפשר היה לשיר איתם יחד. ריד עזב את הלהקה לפני יציאת האלבום, מאוכזב מההון של הלהקה לאחר שהות של תשעה שבועות בקנזס סיטי של מקס. הוא יחזור לבית הוריו בלונג איילנד כדי ללקק את פצעיו לפני שיפתח את קריירת הסולו שלו.
חלקם מתחו ביקורת המחתרת הקטיפה על היותו אומנותי מדי או על פנייתם רק למעריצי הלהקה. אני חושב שזה סוג של הפואנטה של הסרט וגם של הלהקה עצמה. התלונה היחידה שלי היא שהיינס ממהר לעבור את השנים שאחרי קייל, שכן ברור שהם מושכים אותו פחות מתקופת וורהול, אבל זו תלונה של מעריצים. אני דווקא מעדיף את התקליטים המאוחרים יותר. בסופו של דבר, היינס לוכד את הפיתוי של הלהקה, המסתורין שלהם, האומנות שלהם והיכולת שלהם לפנות לאלה שמחפשים משהו מעבר למספוא מיינסטרים. כפי שאמר זמר-יוצר ומעריץ VU ג'ונתן ריצ'מן על הפעם הראשונה ששמע את הקבוצה, האנשים האלה יבינו אותי.
בנג'מין ה. סמית' הוא כותב, מפיק ומוזיקאי מניו יורק. עקבו אחריו בטוויטר: @BHSmithNYC .