מבין כל הדברים הגדולים בטלוויזיה, הגדול ביותר הוא שהוא פועל כל יום . היסטוריית הטלוויזיה מתבצעת, יום-יום, בדרכים גדולות וקטנות. במטרה להעריך טוב יותר את ההיסטוריה הזו, אנו מסתכלים אחורה, כל יום, באבן דרך מסוימת בטלוויזיה.
תאריך חשוב בהיסטוריה של הטלוויזיה: 21 במאי 1992
התוכנית מיוצרת במקור בתאריך זה: מופע הלילה עם ג'וני קרסון
למה זה חשוב : יהיה לך קשה להעלות יותר מדי אירועי טלוויזיה שהייתה להם השפעה מרחיקת לכת יותר מההחלטה של ג'וני קרסון לעזוב מופע הלילה אחרי שלושים שנה כמארח. לא זו בלבד שהגדילה את תגובת השרשרת של קבלת החלטות ומזימות מפוקפקות שהיו מלחמות הלילה המאוחרות (מהדורת לנו מול לטרמן), אלא שהיא גם הייתה סמן חשוב מאוד של חלוף הזמן. סוף שלטונו של קרסון היה במובנים רבים סוף עידן מסוים של טלוויזיה, ואפילו תרבות.
במופע האחרון שלו עם האורחים (הגמר האמיתי של קרסון בלילה שלמחרת היה תוכנית קליפים), קרסון בירך על שניים מהכוכבים הגדולים ביותר של התקופה: רובין וויליאמס ובט מידלר. (שניהם, באופן מקרי מספיק, הוסרו חודשיים מלהיות מועמדים לאוסקר לשנת 1991.) הקטע של קרסון עם וויליאמס הוא בדרך כלל מאני, אך האקטואליות שלו היא חלון להיסטוריה. הבחירות ב -1992, עם כל התככים והשערוריות שלה, היו הנושא החם ביותר, והתעקשותו של סגן הנשיא, דן קוויל, לעשות מלחמה תרבותית מאמהותו היחידה של מרפי בראון, הפכה את קלינטון נגד בוש לקרב על הכיוון התרבותי של המדינה. , אם לא הפוליטי.
וויליאמס הוא תור חי בחלקו של הפרק, ואתה יכול לראות את התענוג האמיתי של קרסון מכך שאין לו מושג לאן הוא הולך הלאה. קרסון לא מזעזע בקלות, אבל הצנזורה ברשת מזכירה לנו שהם נהגו למחוק מילים כמו תחת וכדורים. 1992, הדבר החביב שלך.
קטע בט מידלר שבעקבותיו זוכר יותר, במיוחד בזכות הביצוע הרגשי שלה One for My Baby (ו- One More for the Road), שמסר את אחד הרגעים היפים ביותר ששודרו בטלוויזיה. זווית המצלמה ההיא שתפסה את קרסון, ראשו מונח על ידו, וצפה במידלר משדר אותו היה עוצר נשימה.
פחות זכור הוא השיר הקומי שמידלר העלה איתו מוקדם יותר בתוכנית, שהוגדר כסטנדרט You Made Me Love You. וכאילו לא הספיקו שני פקקי שואו בשעה אחת, מידלר וקרסון עסקו בדואט מאולתר למחצה ביום זה הגשום. מדברים על מבצעים שידעו לנצל את הרגש של רגע.
שוב, הערעור צופה בהתייחסות האמיתית של קרסון עם חיבתו לאורחו. זה היה הערעור של קרסון. הוא היה חד כמו מכה ויכול היה להיות חמור באותה מידה, אבל הוא באמת אהב בדרנים, במיוחד חביבים כמו וויליאמס ומידלר.