עכשיו בהולו, דוב שחור הוא דרמה קומית לא רגילה, והתיאור הזה עושה איתו צדק קטן. אני אומר את זה כי הסרט דורש את הסוג הזה של מטא-אנליזה של צעד אחורה והסתכל על עצמך, כי זה בדיוק מה שהסרט עושה לעצמו, מסתובב כאילו הוא פח אשפה מלא בקליפת אבטיח ועצמות עוף. התודעה שלו היא, אני לא יודע, דוב שחור פראי רעב. לורנס מייקל לוין מביים את זה, בהיעדר ביטוי טוב יותר, סרט בעל מבנה לא קונבנציונלי, אם כי כזה שהארכיטקטורה הבוגדנית שלו (סליחה!) של Escher לוקחת מקום אחורי להופעה בקריירה של אוברי פלאזה.
דוב שחור : להזרים את זה או לדלג על זה?
התמצית: אליסון (פלאזה) יושבת על רציף בבגד ים אדום, בוהה בערפל. היא הולכת לבית סמוך, פותחת מחברת ומתחילה לכתוב. חתך: אליסון מוריד על ידי מונית ומקבל את פניו על ידי גייב (כריסטופר אבוט), שנושא את המזוודה שלה כשהם עולים בדרך עפר ארוכה לאותו בית שבו היא פתחה מחברת והתחילה לכתוב. זה בית גדול, רב קומות, כפרי ומדהים; להגיד שזה בקתה זה לקרוא לנמר בנגלי חתול רחוב. גייב ובת זוגו בלייר (שרה גדון) מתייחסים אליו כאל צימר לטיפוסים יצירתיים, חברים של חברים שמחפשים מפלט. שים לב שלא אמרתי שזו נסיגה שקטה - לפחות לא עבור אליסון, כי בקרוב היא נקלעה לאמצע המריבה הביתית הלא מתפקדת של גייב ובלייר, וזה יגרוף אותך שהיא לא ממש מצליחה לחלץ את עצמה. מזה.
בעצם, אולי היא לא רוצה. אולי היא משגשגת על סוג זה של קונפליקט - או אפילו מתדלקת אותו. בלייר בהריון וגייב הוא מוזיקאי מובטל כרגע. בדרך לרציף, נראה שאליסון נותנת לו בכוונה עין מבגד הים האדום הזה בזמן שבלייר צופה. ואז אנחנו לופ-דה-לופ: אליסון יושבת על רציף בבגד ים אדום, בוהה בערפל. היא הולכת לבית סמוך, פותחת מחברת ומתחילה לכתוב. ברור שזו אותה סצנה כמו קודם, אבל זה לא מרגיש כמו אחד מהטריקים הנרטיביים הרגילים שבהם הסרט נפתח ברגע מרגש ומותח ואז קופץ אחורה ונבנה לרגע הזה, כי המעשה של אליסון יושב על לעגן בבגד ים אדום, בוהה בערפל ואז ללכת לבית סמוך ולפתוח מחברת ולהתחיל לכתוב זה לא מרגש ומותח מטבעו. האם זה?
יש סצנת ארוחת ערב שבה שלוש הדמויות אוכלות ושותות אולי קצת יותר מדי שהופכת לסצנה ממש, כמו ביצירת סצנה, ולמרות שאף אחד אחר לא נמצא איתם בסרט כדי לראות את יצירת הסצנה, אנחנו בהחלט צופים בזה. בלייר שותה בתסכול שלוש, או שמא ארבע, כוסות יין, למרות היותה בהריון. גייב מכעיס את כולם באופן מתסכל על ידי אמירות אנטי-פמיניסטיות מטומטמות ונחשלות. אליסון מתנהגת באופן מתסכל כמו אחד מאותם אנשים שאולי רציניים או עשויים להתבדח אבל אי אפשר לדעת איזה; היא גם, באופן מתסכל, לא עושה את מה שכולנו היינו עושים, כלומר, לצאת מהחדר לעזאזל כשזוג שאתה בקושי מכיר חווה יריקה זוגית מתוחה ומחוממת. זה הזמן שבו אתה עלול להתחיל לא ממש לסמוך על הנרטיב הזה, במיוחד בהתחשב בטון המוזר של הרצף שבו אליסון יושבת על רציף בבגד ים אדום, בוהה בערפל ואז הולכת לבית סמוך ופותחת מחברת ומתחילה לכתוב , במיוחד בפעם השנייה. יש לי היתרון שראיתי את כולו דוב שחור ואני יכול לאשר שאתה לא צריך לסמוך על זה, מסיבות שאני לא יכול להיכנס אליהן כי אתה יודע, ספוילרים, למרות שכדי לעשות את דבר הדיאלוג הבלתי נשכח למטה, אני חייב לחשוף שיש יותר משלוש דמויות בזה סרט.
צילום: אוסף אוורט
אילו סרטים זה יזכיר לך?: היא לא סתם פארקים וריקו וכן, אה, סבא מלוכלך - פלאזה היא משהו כמו ת'ספאי סודי עם עין טובה לסרטי אינדי שאפתניים כמו זה, שמתנערים מסיווג קל ודורשים הופעות זריזות: ראה אינגריד הולכת מערבה , בטיחות לא מובטחת ו החיים אחרי בת' .
ביצוע ששווה צפייה: פלאזה, כוכב הקול של חג המולד הגרוע ביותר של חתול זעף אי פעם , יש לו מוניטין של סוג מצחיק מאוד של שחקן פוסט-משחק, מרוחק באופן אירוני ומסתכל על הסליחה שלך לשבוע הבא. התפקיד הראשי ב דוב שחור מתאים לה בצורה מושלמת מסיבה זו, אבל לא הסיבה הזו לבדה, כי זה מאפשר לה להראות טווח ורגש משמעותיים, ורבדי אופי מרובים. זו הופעה שלא מתערערת בקלות, ובקלות העבודה הטובה ביותר שלה עד כה.
דיאלוג בלתי נשכח: קאיה (פאולה לזארו): היה לך פפטו כל הזמן הזה?
מין ועור: קצר פלאזה חוסר תחתית; סצנת סקס מביכה שאולי קצת סקסית אבל גם אולי לא קצת סקסית.
התפיסה שלנו: דוב שחור הוא סרט מאוד מתוח ומותח, וזה S.O.B. של סרט מאוד מתוח ומותח כי הוא מסרב בעקשנות להראות את ידו. הוא לא רק מקיף את עצמו עם הסיקוונס שבו אליסון יושבת על רציף ואתם יודעים וכו', אלא מאתגר אותנו באופן שגרתי: עם הקומדיה האפלה המשולבת וגוני הדרמה האפלים שלה. עם קריין לא אמין. עם דמויות כל כך נדיר לעשות את מה שאנחנו, בהיותנו אנשים רגועים והגיוניים, היינו עושים במצב כפי שהוצג.
בלייר, גייב ואליסון הקיימים באותה סצנה הם דיוקן של נוירוטיות גרעינית - התגוננות, סיבוכים, נטייה לאפיין אמירה של דמות אחרת באור שלילי והרסני לחלוטין, סוג הדברים שצועקים THERAPY, PLEASE. אתה אולי מתעב את כולם, אבל גם נאבק להתנתק, בעיקר כדי לגלות מה לוין מתגרה, מה הוא מנסה לומר. הוא מחבר אותנו עם הרצף הזה, אותו רצף שמומש בקפידה שבו אליסון יושבת על רציף בבגד ים אדום, בוהה בערפל ואז הולכת לבית סמוך ופותחת מחברת ומתחילה לכתוב. אתה יודע את הרצף.
אבל הסרט אינו בלתי צפוי לשמה. לוין מסתובב בחלקו של הסרט ובאופן מחודד יותר מתחיל להגיע למה שהוא מגיע אליו, כל זאת בזמן שיצור טורף גדול נראה אורב ביער בחוץ, כשהוא עצמו. כפי שציינתי קודם, מופיעות דמויות נוספות, שתיים מהן דנות במשחקי חשיבה שמשחקים במצב מסוים שיישאר מעורפל כי אתה תיהנה מזה יותר כשזה לא נחשף מבעוד מועד, משחקי חשיבה שמשחקים גם ב אותנו, אולי. הקומדיה נעשית רחבה יותר, הדרמה נעשית כבדה יותר בצורה מזוהה, הסרט הופך על דברים אחרים, כמו דינמיקה מגדרית ופמיניזם וסיפור סיפורים עצמו, ועל עצמו, אבל גם על אקט של להיות על עצמו. אל תשפטו אותו על המודעות העצמית שלו, וזה טוב כשהוא לא מפנק, מה שלרוב הוא לא.
הקריאה שלנו: שידור זה. דוב שחור הוא שעון מפרך אך מתגמל, ואתה לא צריך לשבת על רציף בבגד ים אדום וכל זה כדי להעריך את הזוויות יוצאות הדופן שלו על אמנות היצירה.
האם תזרום או תדלג על האינדי המפותל #דוב שחור עַל @hulu ? #SIOSI
ג'ון סרבה הוא סופר עצמאי ומבקר קולנוע המבוסס בגראנד ראפידס, מישיגן. קרא עוד מעבודותיו ב johnserbaatlarge.com .
זרם דוב שחור