למעט שחקנים יש גוף עבודה אקלקטי כמו סם ניל. מאז הופעת הבכורה שלו לאיש המוביל ב-1977 כלבים ישנים , מותחן פוליטי המתרחש בניו זילנד דיסטופית קרובה לעתיד, ניל עשה הכל. הוא גילם את האנטיכריסט, מרגל שעובר גירושים מחרידים, סוכנים רוסים רבים, אוונגליסט מתאבל, מנכ'ל ערפדים, כומר טכנו בעל פרצוף מתכת, טבח בר קטלני, מהנדס חלליות עם כוונות מפוקפקות, נזיר נרגן, מזויף אודין, דמות אב לרובוט רובין וויליאמס, חוקר הביטוח הכי מגניב אי פעם , וכמובן - פליאונטולוג עצבני ששונא ילדים. אם תצפו בפילמוגרפיה של ניל, תראו הכל החל מאיפוסים תרבותיים כמו פארק היורה לסרטי YA כמו מתחת להר (ניל משחק נווד חייזר אלמוות לכאורה) ואינדי אוסטרלי כמו דג קטן (ניל מגלם גנגסטר דו מיני עם קומבובר).
אם זה לא ברור: סם ניל הוא השחקן האהוב עליי וכן, ביליתי א כמות משמעותית של הסגר בצפייה בכל הסרטים שלו . זו הסיבה של הרבה הרבה דברים שקורים בדרמת המדע הבדיוני החדשה של Apple TV+ פְּלִישָׁה , ההופעה של ניל בתור השריף ג'ון בל טייסון תפסה את תשומת ליבי.
צילום: Apple TV+
זה לא שהתפוקה של ניל האטה מעט במהלך כמעט 45 שנותיו בעסק. העבודה האחרונה שלו, כמו הדרמדיה המקסימה פאלם ביץ' וסרטי הדוקוס עוצרי הנשימה שלו פסיפיק: בעקבות קפטן קוק עם סם ניל , מדורג בין הפרויקטים האהובים עליי של סם ניל. אבל תורו כשריף עיירה קטנה שסובל ממשבר קיומי כשהוא עומד בפני פרישה מרגיש מיוחד. זה מרגיש כמו סוג של תזכורת שהקהל האמריקאי צריך לגדולתו האפרורית של ניל.
סרט חג המולד גיי לכל החיים
ב פְּלִישָׁה , ניל מספק סוג של ביצועים ניואנסים, כל-אדם שהוא כל כך מצטיין בהם; זו הסיבה שגיבור הפעולה הבלתי סביר, ד'ר אלן גרנט, הוא דמות כל כך מתמשכת בתרבות הפופ. פְּלִישָׁה הופך את ניל לאדם הנקודתי בין הצופה לאבדון החייזרים הממשמש ובא. זה תפקיד כבד משקל שניל מביא אליו גרביטטים ניכרים ועייפות עולמית. זה תפקיד שגם מרגיש כאילו הוא נתפר עבור סם ניל, גם אם יוצר הפלישה סיימון קינברג התעקש בפני שהוא כתב את התפקיד בלי שחקן בראש.
צילום: Apple TV+
זה בראדלי קופר וליידי גאגא ביחד
הפרק הראשון של פְּלִישָׁה יודע בדיוק מה לעשות עם ניל. פונדקאית קהל? חשבון. פדורה? חשבון. הוויברציות הרציניות שעושות את אינסטגרם של שחקן חובה לעקוב ? חשבון. אבל יש שתי סצנות שבאמת מנצלות את הכישורים הייחודיים של ניל כשחקן - ואני לא מדבר על הסצנה שבה השריף טייסון דוחף לגרון של פאנק מכור, למרות שזה היה גדול .
הראשון הוא המונולוג הגדול שלו בזמן רכיבה על רובה ציד עם בת זוגו (בגילומו של דה-ואנדה ווייז). זה יומו האחרון של השריף בתפקיד ויש לו תעלומה אחת אחרונה לפתור: לאן נעלמו שני גבעולי גבעות? ולמה יש דיוות ענק מגולפות משדה תירס? ולמה כל הציפורים והחרקים משתגעים לעזאזל? במונולוג הזה, טייסון מדבר על מקרה שהוא אף פעם לא מדבר עליו - מקרה שבו הוא הציל ילדה קטנה שנחטפה רק כדי שתמות בתאונת דרכים ימים לאחר מכן. הוא חי כל חייו, הוא שירת את איידבל, אוקלהומה במשך עשרות שנים, והוא מאמין שאין לו שום דבר חשוב להראות על כך - אולי עד עכשיו.
צילום: Apple TV+
זו סצנה קורעת לב שנישאת ביכולת המופלאה של ניל לחרוש בדפי דיאלוג, מה שהופך כל הברה לספור. צפו בשנות 2008 דין ספנלי שבו הוא מגלם כומר הנזכר בחייו הקודמים ככלב, או בשנות ה-81 אומן III: הסכסוך הסופי שבו הוא מגלם את בנו של השטן לועס הנוף. לשני הסרטים יש מונולוגים מרתקים של ניל; אחת עוטפת אותך כמו שמיכה ( דין ספנלי זה מוזר אבל טוב מאוד!), שאר הדקירות בך כמו פגיונות. שֶׁלוֹ פְּלִישָׁה מונולוג קיים בין שני אלה; זה נאום שמושך אותך קרוב יותר לשריף - ואז מתחיל למשוך אותך לתוך המהומה הפנימית שלו.
הסצנה השנייה מגיעה בסוף הפרק - והנה א התראת ספוילר אם לא סיימת את הבכורה. למרות שטייסון חושב שהמקרה הזה של נעדרים יכול להיות הסיבה שהוא שם את התג, הוא צריך לעבור את טקס הפרישה המחייב. העיר התאספה כדי לשלוח אותו בסטייל, להקדיש לו את היום ולהעניק לו פרס המנציח חיים של משמעות. הם התכוונו לטוב, אבל האנשים האלה באמת לחצו על הכפתור הלא נכון.
צילום: Apple TV+
הדבר הנוסף שניל מצטיין בו הוא תיאור רגש חסר צירים, חסר רסן ו/או משוחרר. תחשוב על כדור היללה ההורס שלו באוטובוס פנימה בפה של טירוף , או שהוא צועק על קולו של מסוק עוקב פנימה בכי בחושך , או את כולו רְשׁוּת . הדרך שבה ניל מסוגל להתנתק ולאבד קשר עם כל אנושיות מוכרת, לחתוך דרך כל נורמה ולפגוע במשהו שמרגיש אנושי בעירום - זה קתרטי. לראות את סם ניל מאבד את זה על המסך גורם לי להרגיש שאני עובר טיפול ראשוני.
חופשת חג המולד של המנורה הלאומית
אחרי שקיבל את הפרס הזה, השריף טייסון לא אומר כלום - אז, ההפך מאותו מתקן גרונית שתיארתי זה עתה, אבל עדיין הרחבה שלו. אנחנו יודעים כמה העיירה אוהבת את השריף טייסון ואנחנו יודעים שלא הייתה להם כוונה רעה. איך שהוא פשוט מתרחק מהמסיבה הזו לכבודו, אתה יכול להרגיש את הבושה, המבוכה והכעס של טייסון.
צילום: Apple TV+
ואז הוא חוזר לשדה התירס ולמלכודת החול המסתורית והמבשרת רעות. ניל מרפה, אבל הוא מוסיף עשרות שנים של תשישות ודיכאון לתערובת. טייסון נופל על ברכיו וחופר בעפר, ממש חופר למטרה ותופס את הגורל לו חיכה כל חייו. הוא רואה את החול הנודד לא כאיום (שאנחנו יודעים שזה בבירור בגלל, אתה יודע, חייזרים) אלא כסימן שהוא נחוץ - סימן שהוא יכול לעזור, אם רק יחפור עמוק יותר.
heather dubrow התקדמות הבית החדש
צילום: Apple TV+
והוא מת, נדקר לפתע בחלק האחורי של הראש על ידי זרוע של יצור שאפילו לא ראה. לפחות טייסון מת מהר, והוא מת כשהוא עושה בדיוק את מה שרצה לעשות בסוף: להתייצב ולא לוותר. זה קורע לב, חלקית בגלל שטייסון היה דמות ה-POV שלנו וחלקית בגלל שאני תמיד רוצה עוד סם ניל. אבל זה גם מרגיש כמו סימן עצום של כבוד לניל, שחקן אופי שנמנע מכוכבות ומתמקד בעבודה. פְּלִישָׁה ידעו שהדמות הזו תישבר את ליבנו, והם ידעו שניל יכול לספק.
מה שניל נתן בפרק הזה - זה בדיוק מה שניל עושה הכי טוב. וזה סוג התפקידים שבכנות, הוא לא יכול היה לשחק אפילו לפני 10 שנים. עכשיו כשסם ניל לוקח על עצמו את התפקידים האלה, ובמיוחד זֶה תפקיד, הוא מביא איתו ניסיון חיים שלמים. כמי שבילה את השנה האחרונה - או אפשר לטעון שֶׁלִי כל החיים - בעקבות עבודתו של האיש, יש משהו מהדהד יפה עם המסלולים של טייסון וניל. כמו השריף, נראה שגם סם ניל לא מוכן לפרוש, תמיד מחפש תפקידים חדשים שידחפו אותו עוד קצת. ההבדל העיקרי הוא, כמובן, שבזמן שטייסון עדיין חיפש האחד , לניל יש קריירה מלאה אלה . סם ניל הָיָה יָכוֹל תפסיק לחפור, אבל ברור שהוא אוהב ללכלך את הידיים שלו.
צילום: Apple TV+