אזהרה: מאמר זה מכיל תנו לכולם לדבר ספוילרים. כן באמת.
קבלת פנים ביקורתית וציבורית ל תנו לכולם לדבר הסרט החדש שהתקבל היטב של סטיבן סודרברג שהחל לזרום ב- HBO מקס בשבוע שעבר, התמקד בצדק בשלושת שחקני הכוח - מריל סטריפ, קנדיס ברגן ודיאן וויסט - המובילים את האישום. זה כמו שצריך להיות; הם אגדות המפילות אותו מהפארק בתפקידיהם כסופרת מפורסמת (סטריפ) ושני חבריה הוותיקים (ברגן וויסט) היוצאים למסע מעבר לים. אבל מתוך אמון כי לאחרים יש שבחים על ההופעות הללו, הייתי רוצה לחלק שבחים על לוקאס הדג'ס האחד והיחיד על הצגתו המוזרה בחור משיעור הפילוסופיה שלך ב תנו לכולם לדבר .
אין זה מפתיע שהדג'ס מעולה, בהתחשב בכך שלשחקן בן ה -23 כבר יש פרס גילדת שחקני המסך ומועמדות לאוסקר. אבל התרשמתי במיוחד מהדרך שהוא פשוט ממסר את האווירה הנאיבית-כנה-עם-רק-רמז-מזויף - במילים אחרות, האווירה של הבחור בכיתת הפילוסופיה שלך, אתה מכיר את האחד- של דמותו, טיילר. טיילר הוא אחיינו של הסופרת הנודעת אליס יוז (סטריפ), אליה הוא מצטרף לטיול חוצה אטלנטיקה מכיוון שכפי שהוא אומר לחבריו, הוא רוצה ללמוד מדודתו ומחבריה. אני לא יודע איך, עבור הדור שלנו, איך תיראה חברות לאורך תקופה ארוכה, הוא אומר, ברצינות קומית. היו לי חברים רק ארבע שנים בכל פעם, והנשים האלה חברות במשך 50 שנה. אני רק אנסה ללמוד וללמוד.
הוא מבטיח את ההבטחה מאוחר יותר, כשהוא שואל את ויסט, ללא שמץ של הומור, איך זה היה לבוא בלי שום טכנולוגיה. ויסט, מצדה, אוחזת באורח פנים פנים ריקות בעוד הדג'ס ממשיך על עצמי שווא ואינטימיות, ומאלתר את הדיאלוג הנטורליסטי שמרכיב את הסרט כולו. (לאחרונה ראיון עם Vulture , סודרברג והתסריטאית דבורה אייזנברג הסבירו שלמרות שלא היה תסריט מסורתי, תמיד אמרו לשחקנים מה לומר, רק לא איך לומר את זה.) זו אחת הסצנות המצחיקות ביותר בסרטים, בין השאר כי כל מה שהדג'ס אומר אומר עושה לָחוּשׁ.
צילום: HBO מקס
הוא לא הופך את טיילר לקריקטורה של אינטלקטואל מזויף. במקום זאת, הוא מוצא אחיזה אותנטית - ולכן מצחיקה יותר. אתה לא מגלגל עיניים כלפי הבחור בשיעור הפילוסופיה במכללה שלך כי הוא טועה. אתה מגלגל עיניים כי הוא חושב שהוא האדם הראשון שמבין אמיתות ברורות. כנראה שכולנו אמרנו גרסה כלשהי להרהורי המדיה החברתית של טיילר בשלב כלשהו בצעירותנו, ועכשיו הדג'ס אילץ אותנו להבין כמה מגוחך נשמע לנו לדיאן וויסט בחיינו. בין רגע זה לבין האלתורים הרבים של אחד על אחד בו הדג'ס מחזיק את עצמו עם מריל פריקין סטריפ, יתכן והדג'ס יזכה במועמדותו השנייה לשחקן המשנה הטוב ביותר לאוסקר.
אולם הברק האמיתי של סרטו של סודרברג הוא שכל הדמויות שאנחנו צוחקים בתחילת הסרט הן אלה שאנחנו בוכים איתם עד הסוף. זה כולל טיילר, שמתעקש לבקר בקברו של סופר שאליס אהבה אחריה - התראה על ספוילר - מוות פתאומי בקצה הזנב של מסע האוניה. זו בהחלט סוג ההצעה שהבחור בכיתת הפילוסופיה שלך עשוי להציע. זה רומנטי, סמלי, ולא קלישאתי. ובכל זאת, אנו אסירי תודה על כך. לפעמים צריך להזכיר לך שהסגירות חשובה, שהסמליות חשובה ושמחוות חסרות טעם לכאורה - כמו להפוך את הטיול לדודה המתה שלך שרצתה שתעשה - יכולות להיות בעולם, במיוחד כשאתה מתאבל.
ראוי שהסצנה האחרונה היא Hedges לבד, ומשקפת בשקט את זיכרונותיו מדודתו. דרך האמפתיה של הדג'ס לטיילר, אנו מבינים שהיינו ממהרים מכדי לשפוט את אליס. לפעמים אתה צריך את הבחור בשיעור הפילוסופיה שלך.
איך להפוך את רגי לקול רם