הכוח הגדול ביותר של הלסטון הוא סיומו
בעיני ג'ון, הלסטון הוא האליל שלו. הוא מקור לשאיפה, אף פעם לא אתגר להתגבר עליו. כשהזוג עובד בשקט יחד מתברר שהאלסטון לא הבין את אחד החלקים החיוניים ביותר בעבודתו ובחייו. איפשהו בין להמציא את עצמו מחדש למכירת שמו הוא האמין בשקר שהוא היחיד שיכול להתקדם. הוא אימץ את מנטליות ההרג או הרוג ששזורה בקפיטליזם האמריקני. הצלחה הפכה לאקט אנוכי ולא לכלי לגדל את הקהילה שלו ובסופו של דבר לעצב את העולם למשהו שהבין אותו קצת יותר טוב. אתה יכול לראות את הבזקי ההבנה האלה על פניו של מקגרגור כשהוא עובד על התלבושות המוערכות לביקורת עבור מרתה גרהם (מרי בת 'פיל) פרספונה.
זו תזכורת מתוקה למה שחשוב באמת בעולם הזה. רק שזו גילוי שמגיע מאוחר מדי.
ניתן לתאר את נוף הטלוויזיה של ימינו כגדול. יש שם המון מופעים טובים שיכולים להיות כיף למשך שעה. הרבה מאותם מופעים נשכחים לעתים קרובות ימים לאחר הצריכה שלהם. הלסטון אולי מבולגן, אבל ברגעים האחרונים שלו זה גם כן כואב לב. יש מעט מאוד מופעים שגרמו לי לבכות. עוד פחות מה שגרם לי לבחון מחדש בעדינות את המשמעות של ליצור בעולם שמטיף כל הזמן את השקר שיש רק מקום בראש לסיפור הצלחה אחד. הלסטון השיג את שניהם.
שעון הלסטון בנטפליקס
