45 שנים מאז קידה האחרונה שלו, אלביס פרסלי עדיין בראש שלנו. אהוב על רבים, מבוטל על ידי אחרים, לעתים קרובות לא מובן, השפעתו על תרבות הפופ ומוזיקת פופ ניתנת לוויכוח אך לעולם לא להכחיש. ההקלטות המוקדמות שלו היו בין הביטויים הראשונים של הרוקנרול, הצלחתו הפריצה הובילה לשוק מוזיקת העשרה, והדעיכה המאוחרת שלו הייתה מקור עקבי לקומדיה ולקריקטורה. סרטים אחרונים, כולל הסרט התיעודי משנת 2018 אלביס פרסלי: המחפש ושל Baz Luhrmann's אלביס , ניסו לשקם את תדמיתו ולהסביר את חשיבותו לדורות צעירים מכדי לזכור את שלטונו בתור מה שמכונה 'מלך הרוקנ'רול'.
כמו אימפריות ואמנים, חייו ויצירתו של אלביס נידונים בתקופות. שנות השמש, ימי הוליווד, הקאמבק של 68', וגאס. בניסוח גס ואכזרי יותר, הקריירה שלו מתחלקת לרוב בין התקופות 'אלביס הרזה' ו'אלביס השמן'. בימוי רוברט אבל ופייר אדידג' וכרגע זורם הלאה HBO Max , הסרט התיעודי משנת 1972 אלביס בסיור מתאר את תחילת הסוף. בעודו בשיא הפופולריות שלו, ובשליטה מלאה על כישרונותיו, הסדקים בקירות הטירה מתחילים להעמיק.
הסרט נועד לתאר את אלביס במצבו הטבעי, ועוקב אחר פרסלי כשהוא מסייר ברחבי הדרום והמערב התיכון. בין ההופעות, אנחנו מבזיקים בחזרה לקליפים מתוך המופע של אד סאליבן ועלייתו המוקדמת לתהילה. מלבד צילומים מקריים מאחורי הקלעים, אלביס אף פעם לא מדבר ישירות לתוך המצלמה. במקום זאת, אנו שומעים אותו בקול. הוא מדבר בשקט ולעתים רחוקות, חושף את פחדיו היסודיים ודן בתגובה האקסטטית שהוא מעורר בפליאה. 'אני חייב לרצות את הקהל. אני חייב לרגש אותם', הוא אומר. הוא נשמע כאילו הוא מדבר לעצמו.
כשאנחנו רואים את אלביס לראשונה, זה בהילוך איטי מעל נקודות הפתיחה. הלסתות מתחילות להגיח וכחול בייבי הוא בהחלט לא הצבע שלו. ואז הוא בטריפטיכון, באדום (טוב, בורדו, באמת), וריאציות לבנות וכחולות של סרבל גיבור העל שלו מתכונן לעלות על הבמה. גלגול תופים מכניס אותו פנימה כשהלהקה מתחילה לבשל על 'See See Rider', בלוז מסורתי שעודכן לאורך השנים על ידי גלים רצופים של מוזיקאים שחורים ולבנים. הוא חוגר גיטרה אקוסטית בה הוא משתמש בעיקר בתור אביזר או אולי כדי להזכיר לעצמו את שורשי הרוקבילי שלו.
יש לציין, מוזיקאי הליווי של אלביס משנות ה-60 המאוחרות לחייו חוזרים עד מותו, היו תחנת כוח מוחלטת, שבמרכזה מאסטר הטלקאסטר המשפיע ג'יימס ברטון בגיטרה מובילה, המתופף רוני טוט והבסיסט ג'רי שף, בין היתר. אליהם מצטרפת על הבמה להקת ה-R&B The Sweet Inspirations ומקהלת הגוספל J.D. Sumner & The Stamps Quartet על קולות רקע ותזמורת קטנה. השירים המהירים מועברים בעוצמה הרועמת של רכבת משא בעוד מספרים איטיים יותר נוטפים מתיקות סכרינית.
כשאנחנו לא על הבמה, אנחנו רואים את אלביס באולפן, מקליט בלדות מודלין באולפנים מלאי עשן. משקפי השמש המודבקים דרך קבע על פניו מגנים עליו מפני מבטם של הצופים. אלביס לא כתב אף חומר משלו, אבל השיר 'Separate Ways' יכול להיות על נישואיו הכושלים עם פריסילה פרסלי. 'אנחנו כמעט נראים כמו זרים, כל מה שנשאר בינינו הוא הזכרונות שחלקנו / מפעמים שחשבנו שאכפת לנו אחד מהשני.' מערכת היחסים שלהם החלה כשהייתה עדיין נערה, אבל הם ייפרדו בפברואר 1972. לאחר הפגישה, אלביס עולה על המטוס האישי שלו, ונוחת באיזו עיירה חסרת שם שבה נשים ברחוב צועקות עליו בזמן שהוא נכנס למלון שלו.
בחזרה לבמה, הקהל שוב משתולל. אלביס סופג את ההערצה אבל מופיע בעצמו, הקהל לא משתתפים אלא עדים. בחלק מהשירים הוא מרוצה מעצמו בזחוח ומתקשר אליו. בנקודות אחרות, הוא דיבוק, שיכור מכוח הכוכב שלו. לאחר זמן מה, הכל מטשטש יחד, הריצה על הבמה ומחוצה לה, לופ אינסופי של עידודים וטירוף ואחריו בידוד, מנוקד בבעיטות קראטה ותודה.
לפני הגמר, אלביס מבקש מרביעיית הבולים לבצע את הפזמון 'Sweet, Sweet Spirit'. סוף סוף הוא נראה מאושר, מקשיב בעיניים עצומות ומשמיע את המילים. הוא עוקב אחריו עם 'Lawdy Miss Clawdy' של לויד פרייס, על מאהב שאוהב 'לשחק כל הבוקר' ו'אל תחזור הביתה עד מאוחר בלילה'.
אלביס מסיים את הקהל עם 'Can't Help Falling In Love'. זה מסתיים עם אלביס על ברכיו, שכמיית גיבור העל שלו מורחבת לגמרי, עיניים מתגלגלות לתוך החלק האחורי של ראשו כשהמעריצים פורצים בבכי. כשהוא פונה ליציאה, אנו רואים את קול'ר טום פרקר ממתין בלימוזינה מאחור. זה מצמרר. בזמן שהלימוזינה מושכת משם כרוז על הבמה מכריז, 'אלביס עזב את הבניין'. אין מלך שולט לנצח. חמש שנים מאוחר יותר, הוא ימות בצורה מבזה בחדר האמבטיה שלו בגיל 42.
בנג'מין ה. סמית' הוא כותב, מפיק ומוזיקאי בניו יורק. עקבו אחריו בטוויטר: @BHSmithNYC.