אף אחד לא עושה פנדום מוזיקה ממש כמו הבריטים. הם טובלים במוזיקה האהובה עליהם, לא משנה מקום מוצאה. הם יוצרים סביבו תת-תרבויות חדשות, ומייעדים תת-ז'אנרים חדשים שיוצרי המוסיקה מעולם לא שיערו. מוד, skinhead, פאנק ו goth הם רק כמה ביטויים של דחף זה. הסרט התיעודי לשנת 2018 רודוי: סיפור התקליטים הטרויאניים מתאר לא רק את חברת התקליטים החלוצית שהציגה את הסקה והרגאיי הג'מייקני לבריטניה, אלא כיצד דורות של צעירים בריטים אימצו את המוסיקה כשלהם. בימויו של ניקולה ג'ק דייוויס, הסרט זמין כעת להזרמה באמזון פריים.
המספר העצום של קלאסיקות ה- ska והרגאיי ש- Trojan Records שפורסמו והופצו פשוט מדהים. או על ידי רישוי שירים מג'מייקה או הפקת תקליטים בבריטניה עם כישרון ג'מייקני, הם היו הצינור העיקרי לפיו רגאיי תפס דריסת רגל בבריטניה ששימשה אז כמקפצה עולמית. בעוד שטרויאני סיפק בתחילה את טעמם של מהגרים שחורים מג'מייקה, הוא זכה למעקב עצום בקרב צעירים בריטים לבנים, והיה לו השפעה הרבה מעבר לתקופת הזהב של התווית. כפי שבמאי, תקליטן ואיש תת-תרבותי של אותיות דון לטס אומר בפתח הסרט, הזרעים למה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, החברה הרב-תרבותית הזו שאנחנו חיים בה עכשיו, הם באמת נוצרו על רחבת הריקודים עוד היום, סוף שנות ה -60. תחילת שנות ה -70.
כדי לספר את סיפורם של Trojan Records, ילד חצוף חייב גם לספר את סיפור המוסיקה הג'מייקנית. התווית נקראה כמחווה לארתור דיוק ריד, הידוע גם בשם הטרויאני, שוטר לשעבר קשיח ובעל חנות משקאות שניהל מערכת סאונד פופולרית בעיר הבירה קינגסטון, וסובב תקליטים במסיבות שכירות סוערות שם שמר על הסדר. עם רובה ציד. מאוחר יותר הוא הפך להיות מפיק ובעל תווית מצליח. כשמוסיקאים צעירים מג'מייקנים מכניסים את עצמם לסרט R&B האמריקאי ולרוקנרול, הם הדגישו את המוזל, ויצרו סקא, על שם גיטרות הקצב הקצוצות שלה, על פי המפיק באני לי.
המוסיקה חצתה את האוקיאנוס האטלנטי לבריטניה, לשם הגיעו למעלה מ -100,000 מהגרים מג'מייקה בין השנים 1955-1963. המפיק לויד קוקסון שמע את אנגליה מרוצפת בזהב אך מצאה לבנים בלבד. כשהגיע מגן עדן טרופי, מזג האוויר העגום והקר היה בהלם כמו גם העוינות הגזענית שג'מייקנים שחורים נתקלו בהם. רשימות דרושים הגיעו לעיתים קרובות עם הכינוי NCP, No Colored People, ואחרים זוכרים שהוטרדו והוכו בבית הספר. בחיפוש אחר בריחה מהמציאות החדשה והמתישה שלהם, הקימו צעירים ג'מייקנים מערכות סאונד במרתפים ובדירות, והשמיעו תקליטים מהבית. המוסיקה הייתה הדבר שייתן מתיחה בכל יום, אומר המוזיקאי דנדי ליווינגסטון.
דיסני פלוס לעומת hbo max
ההודי יליד ג'מייקה, לי גופטל, התחיל לייבא את התקליטים האחרונים מהבית, אותם מכר באמצעות הזמנת דואר וחנויות תקליטים בלונדון. עד עכשיו המוזיקה השתנתה לרוקיסטית, שבשירה חגגה את ה- Rude Boy, קשוחי רחוב ג'מייקנים צעירים שהתלבשו ללא דופי ולא התעסקו בלאגן. זה הפך לדבר שכולם רצו לעשות שיר של Rude Boy, אומר ליווינגסטון, שרודי, A Message To You הוא קלאסי מהז'אנר וקם לתחייה על ידי הספיישלים עשור לאחר מכן.
בשנת 1969, גופטל שותף עם איילנד רקורדס והקים את Trojan Records. המוסיקה הג'מייקנית התפתחה שוב, מכיוון שרוקיסטי הפך לרגאיי, האט את הקצב ונחפר עמוק יותר בחריצים. למרות שתעשיית המוזיקה המיינסטרים התעלמה ממנה, הרגאיי מצאו פופולריות בקרב דור חדש של בני נוער בריטים ממעמד הפועלים הלבן שנרתעו מההיפים וחיפשו משהו חדש. זה היה כמו מסר מכוכב אחר, אומר כותב המוסיקה נואל הוקס. סוג זה של שונות, זה מה שבאמת הביא אותנו לדרך.
אלה היו ראש העור הראשוני, מונח שקיבל משמעויות שונות והתנגש בתת-תרבויות שונות מאז הקמתו בסוף שנות ה -60. כמו שלטס אומר, הם היו הגרסה האופנתית, ולא הגרסה הפשיסטית. ואכן הרבה מתחושת האופנה שלהם הושאלו מג'מייקנים שחורים, כולל התספורות הקצרות ביותר שלהם. הבאנו את זה מג'מייקה. נהגנו לקרוא לזה skiffle, אומר רוי אליס, ששר ב- Skinhead Moonstomp משנת 1969, שחגג את תת התרבות החדשה כשאמנים רוקיסטיים חגגו את ה- Rude Boy שנתיים קודם לכן.
באפריל 1970, הרגאיי היה כל כך פופולרי בבריטניה שהוא משך קהל של 10,000 לפסטיבל בוומבלי ארנה בלונדון. תקליטי רגאיי הפכו שוב ושוב לראשונה בבריטניה כשרוב האמנים קשורים איכשהו לטרויאנים. אבל זה לא יחזיק מעמד. עם התייבשות הלהיטים נאלצה התווית להשמיד את המלאי שלא נמכר או לשלם עליהם מיסים. גופטל מכר את התעניינותו בחברה בשנת 1975, ובכך סיים את התווית ככול דבר שאינו חותם להנפקה מחודשת. אבל כמובן שהמוסיקה תחיה, ותעניק השראה לאמנים עתידיים דרך דורות עוקבים עד עצם היום הזה.
רודוי: סיפור התקליטים הטרויאניים הוא גם שיעור היסטוריה וגם מכתב אהבה למוזיקה ג'מייקנית וגם התווית שעזרה להעביר אותה מהצללים ולזרם המרכזי. עם שחזורים דרמטיים שנעשו בטוב טעם, צילומי ארכיון וראיונות עם שחקני מפתח, זה יוצר סיפור אפי בהיקפו ולעולם לא משעמם. אם אתה כבר חובב התווית והמוזיקה, זה חיוני לצפייה. אם אתה לא מכיר את הנושא, זו מבוא נהדר למוזיקה הטובה ביותר שתשמע אי פעם.
בנג'מין ה 'סמית' הוא סופר, מפיק ומוזיקאי מניו יורק. עקבו אחריו בטוויטר: @BHSmithNYC.
לאן להזרים רודוי: סיפור התקליטים הטרויאניים