וודי אלן. מדוע עצם השם מעורר... ובכן, בימים אלה, בקרב מעגלים הולכים ומתרחבים, הוא מעורר כעס, אי שביעות רצון, בושה, זעם, דברים מהסוג הזה. לפני כן, כמובן, אלן היה נערץ במידה רבה כיוצר סרטים ארהאוס אמריקאי מכובד. ולפני כן, כגאון קומי, של שנינות מילולית הרסנית ופרסונה נוירוטית מפרקת מנשקה. זה היה אותו אלן שרקח את אחד הקוריוסים הקולנועיים המוזרים של שנות ה-60, סרט שכותרתו מה קורה, טייגר לילי?
הרעיון לקומדיה משנת 1966, שתמיד תישאר (אולי למורת רוחו הנצחית של אלן, בהתחשב באופן שבו הוא מבטל אותה בראיונות) הופעת הבכורה של יוצר הסרט, היה רעיון שבסופו של דבר יספק לפחות השראה עקיפה לריפינג-על-או-מעל- הסרטים מרקחות קומדיה כמו תאטרון מדע המסתורין 3000 . American International Pictures כבר בקיאה ברכישה, עריכה מחדש ודיבוב מחדש של סרטים מעבר לים, ופרנקנשטיין הפכה אותם למשהו שכנראה טעים לקהל הטרום-גריינדהאוס. (לדוגמה, שנות ה-65 המסע לכוכב הפרהיסטורי, משולבים יחד מכמה סרטי מדע בדיוני סובייטיים עם כמה סצנות אמריקאיות בבימויו של קרטיס הרינגטון.) ההבדל הפשוט כאן היה שאלן, שהיה אז מצרך לוהט במעגל הטלוויזיה של תוכניות אירוח ופופולרי מספיק כסטנדאפ, הוא יכול היה למלא אולמות בקולג' וכאלה, ירקח פסקול שיציג סרט. קולו של אלן לא נשמע יותר מדי בפסקול; הרבה מהשיחה המצחיקה ניתנת לעמית הקומיקס מיקי רוז.
הסרט שמדובב היה סיר ריגול יפני, חלק מסדרה, שנקרא קאגי נו קאגי . בדיחות הפתיחה נותנות את הטון, המוגדרות על ידי זנים שונים של גזענות גזענית נמוכה - מה שנהגו לקרוא להומור אתני. למרגל היפני הראשי בבירור, בשם ג'ירו קיטאמי במקור, שונה שמו לפיל מוסקוביץ', שמתייחס לעצמו כאל משוגע חביב. אז יש לך בדיחה יהודית ובדיחה יפנית התגלגלה לאחת.
האיכות שבאמת מחייה מה קורה, טייגר לילי? הוא אבסורד, צורה מתמשכת של אי-סקווטור שמניבה צירופים מגוחכים. מכאן, הדבר שהמרגלים והגנבים המגוונים מחפשים בו טייגר לילי הוא מתכון לסלט הביצים הטוב בעולם. סלט כל כך טוב שאפשר לתכנן, אומר אחד השחקנים במשימה. מוסקוביץ' הופך לפשוט שכזה שכאשר מציגים לו מפה ואומרים לו שזה ביתו של גנגסטר ידוע לשמצה, הוא עונה בנשימה עצורה, אתה מתכוון שהוא חי בדף הנייר הזה? הוא גם חרמן עד אין קץ, מתנשף כמו מטורף בנוכחות שתי סכלים נשיים, בגילומם של אקיקו וואקבאישי ומיי האמה - שניהם יופיעו מאוחר יותר, אם כי לא במקביל, בסרט האולטרה בעייתי של ג'יימס-בונד ביפן אתה חי רק פעמיים (1967).
צילום: אוסף אוורט
חוויתי את הסרט לראשונה בטלוויזיה כשהייתי בערך בן 10 (זה יהיה 1969) וחשבתי שזה הדבר הכי מצחיק שראיתי אי פעם.
או לפחות החצי הראשון בערך היה הדבר הכי מצחיק שראיתי אי פעם. כשהקיטור של הסרט הזה נגמר, הוא כמעט מת, והעסק עם הידיים הגבריות והנקבות המציגות פס-דה-דוקס אירוטי בצללית מול פריים קפוא הוא עדות חיה לכמה נואשות התייבשו הרעיונות של אלן. מלבד המעטפות שבהן אלן מסביר את הסרט, יש גם הרבה ריפוד, כולל צילומים של להקת הפולק-רוק The Lovin' Spoonful (אינטרקציה עם ילדים יפנים רוקדים במועדון לילה) בדמות שלא הגה אלן.
כדי לחזור להילולה שהחזיקה את עצמי בן העשר, אפילו לא הבנתי את כל הבדיחות; למשל הקטע שבו מיה חמה, כאן מחודשת בתפקיד טרי יקי (מה אמרתי לך על ההומור הגזעני העיקש?) דורשת מפיל מוסקוביץ', ציין שלושה נשיאים. רוזוולט...ג'פרסון... מוסקוביץ' מגמגם, ואז טרי פותחת את מגבת האמבט שהיא הבגד היחיד שלה בשלב זה. מוסקוביץ' מרים גבות ומפלט את לינקולן? לקח לי עוד כמעט עשר שנים להבין זֶה אחד. הסרט נשאר איתי, לפעמים לאי הנוחות שלי. כפי שזה קורה, זו הייתה ההצצה הראשונה שלי לשחקן היפני טאצויה מיהאשי, שחופף בצורה בוטה למדי בתפקיד פיל מוסקוביץ'. אבל היה לו את הצד הרציני שלו, שהוא הציג בסרטים שביימו מאסטרים כמו אקירה קורוסאווה וקון איצ'יקאווה. ובכן, אני זוכר שראיתי את אפוס הפשע העירוני המדהים של קורוסאווה משנת 1960 הרעים ישנים טוב בפעם הראשונה ומקשקש קצת בכניסה של מיהאשי: PHIL MOSCOWITZ נמצא בזה?
אז עד כמה זה בעייתי באווירה הנוכחית שלנו? אם מדברים בקפדנות מהמקום שבו אני יושב - ובכן, המקום בו אני יושב הוא בעמדה של גבר הטרוסקסואלי מבוגר לבן-ציס שאינו יפני או יהודי או אישה, אז המקום בו אני יושב לא רלוונטי במיוחד למקרה הזה, אני מניח. אבל בשביל מה זה שווה…
החומר המדובב, אני חושב, כל כך ספוג באבסורד הנ'ל, עד שקשה לגבש עליו רעש נלהב באמת. גם כאשר לואיז לאסר (השחקנית הקומית שהייתה אשתו של אלן באותה תקופה) מכניסה את המילים God I'm such a piece לפה של אקיקו וואקבאישי בזמן שהשחקנית עושה סיבובי צד בביקיני אדום. עם זאת, צופים שפחות נוטים לחתוך את ההומור כל רפיון קונטקסטואלי לא יזיזו לעצבן אותו.
צילום: אוסף אוורט
וצופים עכשוויים רבים מכל העמדות סביר להניח שיסתערו על ההקדמה והאאוטרו של הסרט בכיכובו של אלן. שבו הוא עובד בצורה סופר קשה את דמות הנביס הזחוחה שלו. כמו כל האנשים עם אישיות ביישנית, היהירות שלו היא בלתי מוגבלת, אמר פעם אורסון וולס על אלן. היוהרה מצחיקה ללא ספק במבוא הראיון המזויף, שבו מסביר אלן את שיטותיו. זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיקוונס הקרדיטים של הסרט, שבו אלן מתרווח על ספה, לועס תפוח, בעוד צ'יינה לי הפסלנית, בעלת החזה, שותפה למשחק של החודש לפלייבוי פעם אחת ולאחר מכן אשתו של הקומיקאי האקטואלי מורט סאהל, אשר אלן נערצת, מחליקה משמלה צמודה לעור ואז כמה פריטי הלבשה תחתונה מסובכים במיוחד. כתוביות הסיום מתגלגלות לאט, קורא בשלב מסוים אם אתה קורא את זה במקום להסתכל על הילדה, אז פנה לפסיכיאטר שלך, או ללכת לרופא עיניים טוב. לאחר מכן מוצגת בדיקת עיניים, ar ar ar.
העסק מסתיים בכך שאלן פונה לקהל: הבטחתי שאכניס אותה לסרט. אי שם. (באופן מוזר, כאן מדובב הקול שלו, עם קולו של מישהו אחר.) הבדיחה הזו של ליהוק-ספה נחשבה בעיני רבים כתמימה, תאמינו או לא.
המבקר הוותיק גלן קני סוקר מהדורות חדשות ב-RogerEbert.com, בניו יורק טיימס, וכיאה למישהו בגילו המתקדם, במגזין AARP. הוא כותב בלוג, מדי פעם, ב חלקם באו בריצה ומצייצים, בעיקר בצחוק, ב @glenn__kenny . הוא מחבר הספר עטור השבחים משנת 2020 Made Men: The Story of Goodfellas , בהוצאת Hanover Square Press.