האדם הממוצע רואה ילד מסתובב באמצע כביש אחורי נטוש בלילה ומתרחק... אבל למזלנו והבידור שלנו, הדמויות בסרט המקורי של נטפליקס קו הגיר הם לא אנשים ממוצעים. מחווה פשוטה לכאורה של ישועה לנערה צעירה ופגיעה במצוקה במקום זאת מחמירה את השסעים בזוג שעוזר לה. אבל שום דבר לא פשוט כפי שהוא נראה ברגע שהנוכחות המסתורית הזו נכנסת לביתם...
קו הגיר : להזרים את זה או לדלג על זה?
התמצית: פאולה (אלנה אנאיה) ובעלה סימון (פאבלו מולינרו) נתקלים בקלרה הצעירה (אווה טנר) עומדת לבדה באמצע הרחוב ומתאמצים להציל אותה. כשאף אחד לא בא לאסוף אותה מבית החולים, מקבלים אותה בהצעת הצוות. יהיה קשה לכל ילד להיכנס למשוואה עבור הזוג הזה שמאבקי הפוריות גרמו לקרע אמיתי במערכת היחסים שלהם, אבל קלרה היא כמו בקבוק תבערה שנזרק לחיזור הדליק שלהם.
אם לא די בכך שהיא לא תעזוב את כל הקווים המצוירים בגיר, ההתנהגות המוזרה של קלרה נראית אחראית ישירות להתרחשויות מטורפות כמו החברים של בני הזוג שאוכלים כוס מצנצנת ריבה במהלך ארוחה. פולה מגנה באופן אינסטינקטיבי על בתה דה פקטו מתוך תחושת הזדהות עם המאבק שלה להיות מובנת באמצעות התנהגות לא יציבה. האינסטינקט המגן הזה מוביל אותה לנסות ולגלות את מקורותיה של קלרה לפני שדרכיהם הצטלבו. אבל כשפאולה הולכת לחפש תשובות, היא מקבלת קצת יותר ממה שהתמקחה עליו.
אילו סרטים זה יזכיר לך?: לפחות בתור התחלה, הנחת היסוד באמת נותנת איזשהו בית אמנות יָתוֹם וִיבּרָפוֹן. (הפרטון המחרוזת והמותח של הסרט מוסיף נופך של נופי הקול של מיקה לוי מ מתחת לעור גם כן, אבל זו יותר השוואה ברמת פני השטח.)
ביצוע ששווה צפייה: אלנה אנאיה, שאולי מוכרת לחובבי הקולנוע בשפה הספרדית בשל שיתופי הפעולה שלה עם פדרו אלמודובר בסרטים כמו העור בו אני חי , נותן קו הגיר איזה משקל פסיכולוגי אמיתי בתור אישה שמגלה את הקשר שלה ליולדות בצורה סוערת בזמן אמת. יש לה חוצץ כמעט פרוע שקשה להתרחק ממנו.
דיאלוג בלתי נשכח: איגנסיו טאטי ושיתוף הכותב איזבל פניה לא מסתמכים על דיאלוגים בסרט הרבה, מה שמעלה על הדעת דלילות מצמררת עם כמה שהדמויות מעבירות דרך שתיקה ושפת גוף. משהו כמו 'הילדה לעולם לא עוזבת את קו הגיר' כדי להסביר את התנהגותה הבלתי מוסברת של קלרה מאפיינת את הקמצנות של הסרט.
מין ועור: בעוד שהנושא של הסרט כן נוגע להתעללות מינית, אף אחד מהם לא מוצג על המסך בפירוט גרפי.
התפיסה שלנו: זה באמת מרשים מה שטטאיי משיג עם כל כך מעט בפנים קו הגיר , ביסוס אווירה של אימה מתפשטת באמצעות אפור חסר רווי ודיאלוג מועט. אבל ההתמקדות בוויברציות על פני סיפור סיפורים מתחילה לקבל תשואה פוחתת ברגע שהעלילה מתחילה להסביר את המוזרות, והדמויות הדקיקות פשוט לא משכנעות במיוחד. הסרט מנסה למשוך טווח נועז של מערכה שלישית של החלפת גיבורים בעצם, וזה מסוג הדברים שאפילו יוצרי סרטים מוכשרים לא תמיד יכולים לבצע היטב. לסרט הזה יש את הרגעים שלו, אבל בסופו של דבר הוא לא לגמרי עומד במשימה הגבוהה שטאטאי מתכוון להשיג.
הקריאה שלנו: דלג על זה! בעוד איגנסיו טאטאי עושה הופעת בכורה עלילתית מבטיחה עם קו הגיר , הסרט אף פעם לא מסתדר כמו שצריך. סביר להניח שהוא יעשה מותחן נהדר יום אחד, אבל זה לעולם לא יוכל להגשים את כל השאיפות שלו או פריצת הדרך מעבר לאווירה שלו (יש להודות המעוצבת בצורה מרשימה).
מרשל שאפר הוא עיתונאי קולנוע עצמאי בניו יורק. בנוסף ל-h-townhome, עבודתו הופיעה גם ב-Slashfilm, Slant, Little White Lies וחנויות רבות אחרות. יום אחד בקרוב, כולם יבינו כמה הוא צודק מתיזי מים.