עוד:
אני לא אוהב רכבת הרים.
אני לא. הם גדולים, הם מפחידים, הם נראים לא בטוחים (אל תטרחו לחזור אלי עם סטטיסטיקות בטיחות; אמרתי שהם נראה לא בטוחים, ואתה לא יכול להתווכח שהם לא, כי הם כן אמור נראה לא בטוח, זה כל העניין), אתה צריך לחכות לנצח בתור כדי לעלות על אחד. אני גם לא אוהב את החוצפה של תרבות רכבת הרים. בכל פעם שאני אומר למישהו שעוסק בתחתיות שאני לא אוהב אותם, אני תמיד מקבל את אותה השאלה בתגובה:
אתה מפחד מגבהים?
כן אחי. אני. כך גם אתה. אם לא היית, לא היית רוצה ללכת לרכבות הרים. זה הפחד שהופך את זה למרגש. זה הפחד שמביא את גופך לייצר את האדרנלין שגורם לך להרגיש חוטית אחרי שהכל נגמר. אני מבין! בעיניך, לחוות שפחד גבהים שווה את התמורה באדרנלין. בעיניי, שעת החרדה שממתינה בתור ואחריה זינוק האימה כשאנחנו עולים בעלייה שלנו לא שווה את העומס האנדורפינים בעל גומי הרגליים שמגיע אחריו. לא כשיכולתי להיות על הקרקע, לשחק במשחקי קרנבל, להצטנן בשייט עצלן או לאכול אוכל טבול במאכלים אחרים.
שיהיה ברור: אני לא חסין מלחץ עמיתים. כבר עברתי על רכבת הרים; אני לא מתחרט על זה. אלה מפלדה ואלה מעצים רעועים שחוברים את הצדדים שלך וכאלה שהמסלול נמצא מעל לראשך ורגליך משתלשלות חופשיות וכשאתה עובר את הלולאה הראשונה הזו אתה שומע את הבחור שמאחורי מפתחות המכונית שלך מחליק מכיסיו ונופל בחוסר אונים אל השדה למטה. עשיתי את כולם, וכשאני אומר הכל, אני מתכוון לשלושה. אבל אם שלוש היא מספר מספיק טוב כדי להחזיק משמעות מיוחדת בנצרות וברבות מהדתות הגדולות בעולם, אז זה מספיק טוב בשבילי.
ועם זאת באופן מוזר, תת קבוצה של סרטוני יוטיוב שנראים לי מושכים באופן מוזר אך בהחלט, אפילו מרגיעים? סרטוני POV של רכבות ההרים הגדולות בעולם. כל הפלא וההדר וההמולה הראשית המסחררת של רכבת הרים, בלי שום המתנה או חרדה של הדבר האמיתי. ללא ספק, אף אחד מהאדרנלין, אבל מדי פעם, כאשר ירידה תלולה מספיק או כיפוף מהיר מספיק, המוח שלך שולל במשך אלפית השנייה לחשוב שאתה חווה את העסקה האמיתית.
אמנם אני לא זוכר בוודאות מה השער שלי לעולם הפרוע של סרטוני POV ברכבת הרים, אבל אני מתאר לעצמי שזה כנראה קשור לצפע. הצפע היה, במשך זמן רב, רכבת ההרים היחידה בפארק השעשועים Darien Lake במערב ניו יורק. נסענו הרבה לאגם דריאן כילדים. עם חברים, לפיקניקים של הליגה הקטנה, ובמיוחד בטיולי כיתה. ובעוד שהילדים המגניבים היו מכינים קו צפע עבור הצפע, הייתי עסוק ברכיבות הפחידות פחות מפחידות, כמו נדנדות הענק או ספינת הפיראטים שמתפתלת מצד לצד לצד (אך מעולם לא התהפכה). כעבור שנים הייתי בודק את אותם תחתיות התחתיות המעטות, אבל אף פעם לא את הצפע. יום אחד לפני כמה שנים התעניינתי במה שהחמצתי וכמו בכל כך הרבה דברים, ביוטיוב היה מה שחיפשתי:
בדיעבד, הצפע הוא רכבת הרים די בסיסית ואחידה. מסרטון ה- POV תוכלו לראות את פני הפארק ברכבות הרים אחרות וגדולות יותר שהתווספו לפארק לאורך השנים (סופרמן: רכיבת הפלדה היא הגדולה באגם דריאן). אבל מבחינה אסתטית, הצפע הוא רכבת מגניבה. פלדה מלוטשת בצבע פחם עם לולאת הענק האלגנטית הזו כדי להתחיל את העניינים. הרכיבה על הצפע באופן שיני דרך היוטיובר הזה אפשרה לי להעריך את העיצוב של הרכבת בזמן שלא הסיחו את דעתי בניסיון למנוע מלצרוח.
וכך במורד חור הארנבון נפלתי, בדקתי את התחתיות הגדולות והגרועות ביותר מ'ששת הדגלים 'השונים, גני בוש, וסידר פוינט הנהדרת, סנדוסקי, אוהיו, יעד החופשה שתמיד הדהים בי את שונא הרכבות. הפארק כולו חייב להיות קו אחד, גדול, סבוך, נע לאט. אבל לא ביוטיוב.
הנה רק דוגמה מכמה מסרטוני הרכבת התחתית שלי.
מפלצת לוך נס // גני בוש: וויליאמסבורג
הצניחה הראשונית ההיא אל הירוק העמוק של הלגונה היא כמו התקופה הכי מפחידה שחציתם את תעלת גוואנוס ברגל. הצבעים הצהובים והירוקים מושכים, והלולאות התכופות והצמודות הן המאפיין העיקרי כאן.
קניבל // לגונה
לגונה הוא פארק שעשועים ביוטה עם חבורה של רכבות הרים מטורפות, כולל קולוסוס, וזה בולט כי מדובר בשתי לולאות ענק ממש בהתחלה. קניבל נמצאת במפלס אחר לגמרי, כולל מעלית למעלית לראש הירידה הראשונה, שהיא הירידה התלולה ביותר בכל צפון אמריקה. המעבר מתוך המעלית לנוף של יוטה כולה הוא מהמם. ואז אתה בסופו של דבר פנימה במה שמרגיש כמו פנים בקתת הרים, שהוא איכשהו הדפוק הגדול מכולם?
טאטסו // Six Flags Mountain Magic
זהו אחד מאותם רכבות הרים בהן המסלול מעליך, אם כי זה לוקח את הצעד הנוסף ואז מושך את מודולי הישיבה (אה אתה יודע למה אני מתכוון) אנכיים, כך שאתה פונה כלפי מעלה לקרקע (האדמה ממש שיגרום למותך מכל זה משתבש) כשאתה עף במהלך. מבחוץ הטאטסו נראה כמו חלל המתכת הגדול שנחשף ממנו הנוקמים . מהנסיעה אתה ממש גולש על צמרות העצים.
קינגדה קא // Six Flags Great Adventure
אם חלק מתחתיות הפלדה הללו עם רצועותיהן הארוכות והלולאות האלגנטיות מרגישות כמו סרטי אמנות מעוצבים מסובכים, קינגדה קא הוא סרט פעולה אכזרי עם כמו ג'ייסון סטאת'ם. תחתיות אחרות מגדלות אותך לאט, אפילו בייסורים, ומשתתקות בהפסקות בהריון בצמרת כשאתה מביט בפחד ובציפייה לעבר כל קליפורניה. קינגדה קא מכה באגרוף את כוח הכבידה בפנים, מושיט אותך במעלה הגבעה ובצד השני בעוד כעשר שניות. זה ריגושים מהירים וזולים, והעובדה שהמסלול של קינגדה קה מסתובב בהיקף הנסיעה של זומנג'רו (נסיעות ירידה הן גרועות ואילמות ורק טוב לסרטונים של אנשים שעוברים החוצה כשהם נושרים מהם) באמת מציירת תמונה. האם תמונה זו דומה לזין גדול, ירוק ורידי שחודר באגרסיביות לשמיים הכחולים השקטים? כן זה כן.
נקמת פלדה // נקודת הארז
לפעמים זה מרגיש כאילו סידר פוינט בוגד, כי הם כל רכבת ההרים, כל הזמן, אז ברור שיהיו להם הטובים. מבחינה אסתטית, אני מרגיש שחלקי נושא אחרים עושים את האווירה טוב יותר מאשר סידר פוינט, שהיא יותר חוויה של wham-bam. עם זאת, נקמת הפלדה היא חריג מרתק. מסלול פלדה שעובר במנגנון עץ עשוי להישמע כמו גלידת השוקולד-ווניל-טוויסט של חלומותיכם, ואתם יודעים מה? זה. המהירות של רכבת הפלדה גורמת לכל לוחות העץ להיראות כמו פסיכדלים 2001 ניסיון, אבל עם עץ.
דרקון פלדה 2000 // נגשימה ספאלנד
יפן תמיד צריכה להיות אחת למעלה מבחינת מחזה, אז הם הלכו ויצרו את רכבת ההרים הארוכה ביותר בעולם בדרקון הפלדה.
ציקלון // קוני איילנד
קצת קלאסי לקולנוע הרכבת הרים שלך, שכן ההתלהמות הרעועה של רכבת ההרים העשויה ציקלון היא אחת המפורסמות בעולם. בדומה לעיר ניו יורק עצמה, הציקלון קיים לנצח, הוא נראה צפוף מדי ולעתים קרובות זה יכול להיות לא נעים. אבל גם מרגש בצורה של בית ספר ישן.