תמיד היה קשה לעקור נגד לֹא טִיפּוּסִי , רוביה ראשיד וקומדיית גיל ההתבגרות של נטפליקס על נער בספקטרום האוטיסטי. עם הנחת היסוד, הצוות, והטון הכוונה הטובה שלו, זה היה מבקרי התצוגה והצופים רצו להיות טובים ממה שהיה, ובעונה השנייה הוא מתחיל לעשות צעדים לקראת הפיכתו למה שהתוכנית צריכה להיות. לֹא טִיפּוּסִי העונה האחרונה מכילה יותר עומק וניואנסים מאשר העונה שקדמה לה, תוך שהיא נוטשת כמה, אך לא את כל, שגיאות העבר שלה.
הבעיה הגדולה ביותר עם לֹא טִיפּוּסִי' העונה הראשונה שלה הייתה שהיא רוצה לקבל את העוגה פורצת הדרך שלה ולאכול אותה גם היא. לֹא טִיפּוּסִי היא התוכנית הראשונה שסבבה אי פעם סביב דמות בספקטרום האוטיסטי ובמשפחתו התומכת, וקיר גילכריסט הזרים לסם גארנר רמת אנושיות ומתיקות שאי אפשר להכחיש. אבל תוך כדי Atypica שילבתי שיעורים על הספקטרום האוטיסטי עם בדיחות, לעתים קרובות זה צחק על סם. במשך כל הרגעים הטובים שהייתה לעונה 1, רוב הקומדיה נגזרת מסאם בקריאה לא נכונה של חדר או בתגובה עזה.
עונה 2 מנסה לפתור את הבעיה, שניהם מקלים על נקודות הסם של סם ונותנים לגילכריסט יותר לעבוד איתו תוך שהם נשענים לקומדיה האפלה שתמיד אורבה בתכנית זו. התחושה החלקלקה של העונה הראשונה של התוכנית הוחלפה בגרגריות בוגרת יותר. יש עכשיו השלכות לטעויות. חלקים ענקיים בעונה השנייה מתעכבים על הרומן של המשפחה המשפחתית אלזה (ג'ניפר ג'ייסון ליי) משנה שעברה. היא אולי עשתה את מה שעשתה כי היא נשרפה מתפקידה המטפל, אבל התוכנית ומשפחתה לעולם אינם מתרצים את מעשיה. למעשה, אלזה עוברת הרבה שיעורים קשים השנה, שכולם עוזרים להפוך אותה לדמות פחות מקוממת ולהבין שהיא ילדה את בנה לרעתו, משפחתה ועצמה.
כמו כן, דמותה של ג'וליה המטפלת של איימי אוקודה נותנת הרבה יותר לעשות העונה ואז מהנהנת לסם. יש תחושה אמיתית מאוד שג'וליה היא חלק ממשפחת גרנר, גם אחרי שסם מפסיק לראות אותה. והעונה מתעמתת גם עם הסדקים האנושיים שלה. לאחר שצעקה על סם בסוף עונה 1, ג'וליה נאלצת לצאת למסע חשבון עצמי, שמטיל ספק באחריות ובציפיות שאנו כחברה מציבים הן על המטפלים והן על המחנכים.
צילום: נטפליקס
כמו כן אחותו החצופה אך המתוקה של סם קייסי (בריגט לונדי-פיין) מגלמת את אחד השינויים המעניינים בעונה החדשה הזו. בשלב מוקדם קייסי מוצעת מלגת מסלול לבית ספר פרטי יוקרתי. זו הזדמנות עצומה עבורה אבל זו שתמנע ממנה להיות האדם הנקודתי של סם במהלך יום הלימודים. אז קייסי מתחילה להבין שהיא משתמשת באחיה כתירוץ וקביים יותר מדי זמן. בסדר של סם - היא לא. לונדי-פיין הוא שוב אחד משיאי התוכנית, והפעם מקיש על מותג של פחד רחב עיניים שכל מי שלמד בתיכון יכול לזהות.
אבל התגובה של סם לכל השינויים האלה, או ליתר דיוק היעדר התגובה שלו, היא זו שבולטת העונה. במשך הרבה זמן לֹא טִיפּוּסִי סיפרה לנו איך להיות רחוק מקייסי או לעזוב את המטפל שלו יפגע בסם. אבל בעונה זו גילכריסט מראה לנו את ההשלכות של שינויים גדולים, כשהוא מגלם סם שהוא הרבה יותר מסוגל מכל מי שמשפחתו מאמינה שהוא יהיה. הוא מצטרף בחוסר רצון לטיפול קבוצתי רק כדי לשגשג בו. הוא מתמודד עם היעדרותו של קייסי ללא בעיה גדולה. הוא מכיר חברים חדשים. הוא מוצא תוכנית במכללה המושלמת לחלוטין עבורו. יש אתגרים, אבל סם הוא סוף סוף המנחה את מסעו העונה, לא אמא שלו.
לשחקן שלא נמצא בספקטרום האוטיסטי לשחק את סם זה עדיין מתסכל, גם כשמדובר במישהו שנותן הופעה ניואנסית כמו שגילכריסט עושה. עונה 2 קצת מפצה על הפספוס השגוי הזה, ליהוק שמונה שחקנים עם אוטיזם כקבוצת השווים של סם. לא פעם, צעירים וצעירות אלה מספקים את הבדיחות הטובות ביותר.
אבל בעונה השנייה שלה, לֹא טִיפּוּסִי מרגיש שזה הופך סוף סוף להצגה מעצימה, מצחיקה ואנושית עמוקה שתמיד רצתה להיות. בטח, המופע הזה קצת יותר קודר וקצת פחות ישיר, אבל הוא טוב יותר, גם עבור משפחת גרדנר וגם עבורנו.