עוד:
יש רגע בסרט התיעודי של הבמאי אדם בהלה לו Alt-Right: Age of Rage שם לוף כולל את הנאום שנשא דונלד טראמפ לאחר הפגנות שרלוטסוויל בשנת 2017 הביא לרצח הת'ר הייר כשהיא נדרסה ברחובות על ידי מפגין לבן-עליון. זה היה האנשים הטובים והרעים משני הצדדים שנאמו שהצליחו להתבלט בין הנאומים הכי קשים של טראמפ. כישלונו של ההבדל בין עליונים לבנים, גזענים, אנטישמים, נאו-נאצים לבין אנטי-פא שעמדו בהתנגדות כלפיהם, התגבשו בסוג השקילות השקריות שבימין טראמפ השתמשו בכדי להימנע מנקיטת עמדה כנגד הסופרטים הלבנים. המהווים הרבה מהבסיס שלהם.
זה שלוף כולל את נאומו של שני הצדדים של טראמפ קצת יותר סקרן כשמסתכלים Alt-Right: Age of Rage ככלל, סרט שמציב, במובנים רבים, את תנועת אלט-ימין (לאומנית לבנה) זה לצד זה עם תנועת האנטי-פא וחותך בין שניהם כך הוא דיון נקודתי-נגד. בעוד שטון הסרט מבהיר לעיתים קרובות כי לוף מעניק אמון רב יותר לדאריל למונט ג'נקינס ומפגניו נגד הפא, קשה להניח בצד את התחושה כי גם ריצ'רד ספנסר, דייוויד דיוק, מוכנים לך. וג'ארד טיילור, ואתה מוכן לתנאים שלהם.
שוב, זה בכלל לא נראה למה שהתכוונו כאן יוצרי הסרט. נראה שהכוונה היא להציג את שכבת הארץ באמריקה בסביבות הקדנציה הראשונה של טראמפ. תנועת העל העליונה הלבנה התגברה ללא ספק בבחירות טראמפ - אנו יודעים כי מכיוון שדוכס וספנסר ומייסד הגאים הגאים גאווין מקינס אומרים זאת - עד לנקודה שבה הם משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו. הקלאן והניאו-נאצים תמיד היו מיעוט זעום עצוב ולעיתים מפחיד, אך כגורמים כמו טראמפ והאינטרנט הביאו את סופריסטים לבנים מהאסכולה הישנה למגע עם פעילי כובע MAGA, תומכי זכויות גברים, טרולי שער גיימר, ו שאר תוכן כזה, שכולם כאילו התיישבו על אנשים שחורים וחומים, נשים וליברלים כאויב, מספרם תפח והם התארגנו יותר. סרטו של לוף עוקב אחר התפתחות זו עד כדי כך, אם כי הוא גם לוקח זמן לעשות דברים כמו לתת לריצ'רד ספנסר לפרוש תוכניות למדינת אתנו ולתת לג'ארד טיילור לדבר על הבדלים ברמות ה- IQ בין הגזעים.
בצד השני של המעבר יושב דריל למונט ג'נקינס, שהציע את עצמו כאחד הפרצופים של התנועה נגד הפא (רבים בוחרים שלא לחשוף את זהותם מחשש לגמול). ג'נקינס מקבל זמן גם לפרוש את טענתו, ואנחנו רואים צילומים שהוא מופיע בהרבה אירועים לאומנים לבנים, וחושף את הנוכחים למי שהם. האתוס של ג'נקינס כולל חשיפת הגזענים הללו והשאיר את הדלת פתוחה לפעולה אלימה מתוך הגנה עצמית. גם כאן, בנושא האלימות ובין אם זה הכרחי או נגד פרודוקטיבי, Lough מקפיד לכלול השקפות מכל הרבעים: ספנסר הוא עליון לבן הדוגל באלימות, בעוד ג'ארד טיילור אינו מדבר בצורה לא ברורה על התנגדותו למעשים אלימים. ; גם בצד השני יש הדוגלים בהתנגדות פעילה ופיזית בעוד שאחרים אומרים שזו טקטיקה מאבדת. אתה מקבל את ההרגשה שבסוף הסרט תתבקש לערוך חידון אישיות ולסיים ניקוד בסגנון מאיירס-בריגס שיניח אותך איפשהו על הגזעני / אנטי-פא, אלים / לא- ספקטרום אלים.
עידן הזעם מוצא את המיקוד החריף ביותר במחצית השנייה שלו, כשהוא חוזר על מחאת שרלוטסוויל בפרטים מתוחכמים, אם מוכרים. כאן נראה כי המבנה המקביל של לוף משתלם בשני הצדדים המתנגשים ברחובות. אבל לא יכולתי שלא להיזכר ב פרק שרלוטסוויל של סגן חדשות הערב שכיסה את אותו סיפור של שרלוטסוויל באופן מיידי יותר, הוטמע מקרוב יותר באנשים משני הצדדים, אך שהצליח להיות כל כך אגרסיבי בתבנית עד שמעולם לא הרגשת שאתה נתון אליו על ידי הסופרטים הלבנים.
בסופו של דבר, Alt-Right: Age of Rage פוקח עיניים אם אתה מחפש תיחום של נקודות השיחה העליונות הלבנות נגד אנטיפה מבלי שכל הרעש של קרבות טוויטר מפריע. אבל אם בסופו של דבר דיון רגוע, סביר לכאורה, הוא מה שהלאומנים הלבנים רוצים - ויכוח רגוע ומסודר שבו מפת ארצות הברית מחולקת בקפידה למדינות אנטו - אז קשה יותר לראות למי מרוויח. עם ה- Alt-Right, נראה שגוי למדי להלביש אותם בחליפה ולתת להם כיסא נוח ממנו להטיף.
זרם Alt-Right: Age of Rage בטוויטר